המשותף למינים אלו, מלבד כמובן האיכות התזונאית שלהם, הוא היותם ניתנים לשמירה לפרקי זמן ארוכים. משום כך ניתן להסתמך עליהם כמקור קבוע של מזון בחודשים שאין בהם תוצרת חקלאית טרייה. מינים אלו מבשילים לאורך השנה, החל מהבשלת החיטה באביב ועד הבשלת הזית והתמר בראשית הסתיו. סדר הופעתם בפסוק 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ' הוא הפוך מסדר הבשלתם, כאשר השלושה הראשונים חוזרים בתנ"ך כברכת האדמה, כמו בתפילת 'שמע ישראל': 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּו יורֶה וּמַלְקושׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ'.
- 2 עיקרי הדגנים: בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה בסוף אפריל - תחילת מאי, לפני החיטה אשר מבשילה מאוחר יותר. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה אשר כבר הבשילה, אולם יבול החיטה לא נפגע מכיוון שעוד לא הבשיל. סדר הבשלה זה גם משתמע מסיפורה של רות, אשר מלקטת שעורים בבית לחם מ"תְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" ונשארת לבסוף "לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים". בתנ"ך, משמש המונח "קציר השעורים" לציין את זמן האביב בו מתבצע קציר השעורים – הוא מועד העומר שאחרי פסח.
- חיטה - החשובה ביותר במשפחת הדגניים ואחד ממיני המזון החשובים בעולם - מספקת כ-70% מכלל הקלוריות וחומרי המזון בעולם. כידוע לכם, מלבד הלחם, גם הפסטה, הבורקס, האטריות, הקוסקוס ומאכלים רבים נוספים עשויים מחיטה. האגרונום אהרון אהרונסון מצא בראש פינה את אם החיטה, וכך הוכח שמקורה של אם החיטה או לפחות היתה בארץ ישראל כבר ממִקַּדְמַת דְּנָה – העת העתיקה. הערך המספרי-נומרולוגי של המילה "חטה" הוא עשרים ושניים, כנגד עשרים ושתיים אותיות האל"ף בי"ת, כוח הדיבור שהוא מסגולתו המיוחדת של האדם.
- שעורה - גם השעורה ממשפחת הדגניים. נחשבת אחות לחיטה מבחינה תזונתית, אך השימוש בה היה יותר עבור בעלי חיים מאשר עבור האדם. מאכלים פופולריים היום של השעורה הם: שיבולת השועל (שהיא סוג של שעורה) שעושים ממנה דייסה או קוואקר, משקה הבירה. גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה. היוונים השתמשו בזרעי החרוב משמשים כיחידת משקל המכונה "קרט" שהיא כ-200 מיליגירם (חמישית גרם) נוצר כיוון שפעם חשבו שלכל זרעי עץ החרוב, בכל פרי, יש אותו משקל בדיוק. בפועל שונים הזרעים במשקלם כמו זרעים אחרים אך כיוון שהם שטוחים, קל להבחין בזרעים חריגים בגודלם. בישראל השעורה מוכרת בעיקר כגריסים וכגריסי פנינה (מקולף), כמו כן ניתן למצוא לחמים שמכילים קמח שעורים כתוספת. תכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאוד ולכן הבצק המופק מקמח שעורים קשה ולא גמיש ולכן לא מקובל בתעשיית הלחמים. בהתאם לכך השעורה מגודלת בעיקר למספוא.
- גפן – מסמל את השמחה: 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד', והתורה מעלה אותו להיות סמל לקידוש במועדים הקדושים, ולמאכל קודש לצד הלחם המבורך, ואף תוקנה לו ברכה מיוחדת של "בורא פרי הגפן", מה שאין לשאר הפירות. אך בשימוש מופרז הוא המקור לאחד המשקאות המשכרים ביותר - היין, לקחת את החול לקודש, רק במינון הנכון. ואכן התורה אסרה את כל תוצרי הענבים על הנזירים, וכך גם המוסלמים אסרו על שתיית שיכר, ולכן לא גידלו גפן, אך השתמשו בשורשים של עץ הגפן כדי לחורר חורים באבני הטרסות, ואז עקרו את הגפן ושתלו במקומם זיתים. הענבים הוא הפרי היחיד שהוא סוכר הגלוּקוֹז, וזה מה שעוזר לו להפיק שיכר אלכוהול בהליך התסיסה. מזמור תהילים מתאר את האשה: 'אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ', כי הגפן תוססת ומתמלאת כאשה בהריון ובה אשכולות של פירות, וגם הגפן גדלה בין החצרות והסוכות של הבית: 'וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ'. צנועה. הגפן והזית גם אינם מקבלים שום הרכבה, בניגוד לרוב העצים האחרים, ולכן דויד המלך דימה את המשפחה היהודית לזיתים ולכרם, כפי שהפסוק ממשיך: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ". הענבים הם הפרי היחיד שיש שם נפרד לקליפה שלהם – הזָג, וזה המבדיל בין יין לבד לאדום.
- תאנה - פרי עסיסי שגדל בר גם ללא טיפול האדם. התאנה נאכלת טרייה ומשומרת, או כתאנים בודדות מיובשות ("גרוגרת") או כעיגול ענק של תאנים דחוסות ומיובשות ("דבלים"), אך הטריות של התאנה אינה מחזיקה זמן רב, ומאידך – הוא הפרי היחיד משבעת המינים שיש בו התאנים מבשילות בשניים או שלושה גלים בתוך העונה: 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'. כל גל מתמשך מספר שבועות: בגל ההבשלה הראשון – מבשילות ה"בכורות", בגל הבשלה שני - ה"קיץ" (מכאן בא השם לעונת השנה), וגל שלישי - פגות "אפלות" – סתווי. עץ התאנה הוא דו ביתי, כלומר יש עצי זכר ויש עצי נקבה. לתאנה יש דבורה מיוחדת שמפרה אותה ששמה "צרעת פיקוס התאנה", אחת הבעיות האקולוגיות הגדולות שהקורונה פותרת אותם. הזנים המקומיים בארץ הם פרתנוקרפים - מבשילים ללא צורך בהפרייה, אך אם בכל זאת יופרו - אז ייצרו זרעים ופרי מעולה יותר.
- רימון - הפרי שזכה לפרי הבריא בעולם לפי ה-F.D.I האמריקאי שכן יש בו נוגד חמצון גבוה מאד. סמל היופי בעל עלי כותרת, וכך מתואר פעמיים בשיר השירים: "כְּפֶלֵח הָרִמּוֹן רַקָתֵךְ", "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵס רִמּוֹנִים", צלילי הפעמונים של הכוהן הגדול הם מרימונים, עמודי יכין ובועז עיטרו את בבית המקדש הראשון מכותרות רימוני נחושת, מדרש אגדה מספר שכך היה כתר שלמה המלך, ובימינו על ספרי התורה הספרדיים. פרי הרימון נחשב לפרי בעל חיי מדף ארוכים במיוחד וניתן לשמרו ללא קירור במשך למעלה מחודש ימים. בזכות סגולה זו נסחר הרימון באופן נרחב כבר מהעת העתיקה, בשיירות במדבר ובמסחר ימי. אמרו חז"ל על אנשים שלא שומרים מצוות: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". לבלוב הרימון הוא אחד ממבשרי האביב, כפי שכתוב בשיר השירים "הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים". העשרים שנה האחרונות הרימון זכה לעדנה בגידולים החקלאיים, ומכמאה דונם היום כבר יש כשלושים אלף דונם – פי 30.
- זית - עיקר חשיבותו הייתה ועודנה בהפקת שמן הזית העשיר בתכונותיו הבריאות והמזינות. הזית היה המקור הכמעט יחיד לשמן בעת העתיקה. הזית מאריך ימים ביותר, ועד היום קיימים בארץ עצי זית בני מאות רבות של שנים. משל חז"ל מדמה את השמן לעם ישראל שכדי להחזיר אותנו לדרך המלך ולהתאחד, לפעמים צריך להכות אותנו, וכך הכאת ענפי הזית להפלת הזיתים ולאחר מכן סחיטתם – היא הדרך להפיק מהם את שמן הזית. שמן זך שימש גם להדלקת הנרות, ושמן הזית הכתית הנבחר למנורת בית המקדש. ירמיה הנביא דימה את עם ישראל: " זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ", ושואלים חז"ל: "מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית? - אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם אומות העולם".
- תמר - התמר אינו מוזכר בשמו המפורש, אולם על פי הפרשנות במילה "דבש" מכוון המקרא לתמר, ממנו עשו את הסילאן. 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' – לגובה ולא לצדדים, בונה גבעה לעצמו ולא חופר בור לאחרים. איסוף הפירות מהעצים נקרא "גדיד תמרים". מוחמד המליץ על 2 תמרים ביום, ויצוא התמרים מישראל עומד על כ־12.5 אלף טון, שכמחציתו לקראת חודש הרמדאן. קהל היעד העיקרי של היצוא הישראלי הוא האוכלוסייה המוסלמית באירופה, לה מסורת של אכילת תמר בסעודת האפטאר, בסיומו של כל יום צום רמדאן. היחיד שגם מארבעת המינים לסוכה: הלולב. התמר הוא עץ דו-ביתי וחד-מיני, נחלק לזכרים ונקבות. עצים נקביים מניבים פרי, בשעה שבעצים זכריים מתפתחות תפרחות עם אבקנים בלבד. חלום שרה ואברהם לפני הכניסה למצרים.
- זית-שמן ודבש– שתי תכונות מנוגדות. הזית הוא מר, והדבש מתוק. הזית מניב את השמן באמצעות כתיתה וכתישה, אבל כדי להפיק את דבש התמר אין צורך במאמץ מיוחד. הזית מסמל אם כן את תכונת המלחמה בנפש, את החובה להילחם ולהתאמץ כדי לעמוד באתגרים שהחיים, הנפש הבהמית, האופי, הסביבה – מציבים לנו. המאבק עם עצמנו הוא טעם החיים, והוא מניב שמן למאור.
הקבלות ודימיון - 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ' 19):
- תלויים זה בזה: גזים באוויר ומזון (אָמוֹנְיָה – 'לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ.. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל'), באל ובמימיו: 'אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים' (ירמיהו ב' 13).
- העוצמה האמיתית מוסתרת (נפש הרוחנית[1] – שורשים), ובה החוכמה הפנימית: 'מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב-אִישׁ' (משלי כ' 5), בדעה יציבה[2] ואולי אף ישיבה בקביעות[3].
- שואפים למעלה (עיקרון הפרדה/מחיצה מהאדמה מאפיין בבע"ח כשרים עם פרסה, הפוך מנחש ושקצים – מלבד הצמיחה גם העלים מסתובבים לשמש) תוך איזון הלימה ליסודות ועבודה בקרקע[4].
- מגנים על החלשים והסובבים ('וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף' [קוהלת ג' 15] – צל).
- ההשקעה[5] בטובים מניבה פירות לשנים רבות – הם העיקר[6].
- המובחרים נראים טוב עד אחרית ימיהם[7], משרישים באפיקים שונים[8], והבינוניים מחליפים עלים וכוחות[9], וחסרי תכלית סרק ככרת.
- בני האור וראייתה לשמחה[10].
- יש לנו אותה אמא – אדמה.
[1] בן סירא ב' 15: 'אוי ללא מחזיק בתומתו, כי מה יעשה ליום פקודה'.
[2] משלי ב' 12: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע; מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת'.
[3] משלי כז' 8: 'כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן-קִנָּהּ - כֵּן-אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ'.
[4] בן סירא ז' 16 (הפסוק כך רק בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל): 'אל תקוץ בעמל ידיך, כי עבודת השדה עבודת אלוהים היא'.
[5] 'כְּחִצִּים בְּיַד-גִּבּוֹר - כֵּן, בְּנֵי הַנְּעוּרִים' (תהילים קכז' 4).
[6] 'כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ' [דברים ח' 5] – 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ' [תהילים א' 3
[7] 'וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה' (דברים לד' 7); תיאור שרה אימנו בגיל 90 במגילה חיצונית לבראשית יב' 8-2 (מתורגם מארמית): 'ויפה לה מראה פניה. ומה...[דק] שער ראשה; מה נאוות הן לה עיניה. ומה נחמד הוא אפה וכל זיו פניה... מה נאוה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות וידיה מה כלילות... כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה ארוכות ודקות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלימות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה לא שפרו ממנה. ועל כל נשים ייף יופיה ועליון יופיה למעלה מכולן; ועם כל יופיה זה חכמה רבה עמה. ודל ידיה [מעשה ידיה] נאה' - ספר חנוך א' ג': "התבוננו וראו את־העצים כולם והם נראים כמו ייבשו וישירו את עליהם זולתי ארבעה עשר עץ אשר לא ישירו כי אם יעמדו [בעליהם] הישנים עד בוא חדשים תחתיהם שנים ושלשה חרפים", מוזכרים בצוואת לוי כראויים לעצי שריפת הקורבנות.
[8] קוהלת יא' 6-1: ' שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה... בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ'.
[9] ישעיהו מ' 31: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ'.
[10] פוטוסינטה כ'אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת' (משלי כח' 20), שורש המילים 'להביט' ו'להציץ' משמשים גם (או מושאלים) להנביט ולשתול. הנביא מכונה גם 'רואה' ו'חוזה'.
כניסות: 2634