במענה (סליחה על האריכות) לתלונתך למערך הכשרות של הרבנות:

השנאה לרבנות וכשרותיה נובעת תחילה ובראש מהתרבות החילונית שמתמקדת בריבוי הנאות ומימוש עצמי,[1] במקרה הטוב מדחיקה את עקרונות ומצוות תורניות לפולקלור, ובמקרה הרע יוצאת נגדם בחציפות (כהדתה ושנאת חרדים), ובקיצוניות – מקטרגת על העם הארץ ('וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם' [ירמיה ג' 19]) והמדינה בעדיפות ל"ארץ החיים" כברלין, כדרכם של המרגלים במדבר סיני: 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה' (במדבר יג' 31, יד' 4). סיבה אחרת היא כי טבע האדם במקום לחפש ולהתמודד עם מקור הדברים הגדולים האישיים המפריעים לו ובו, הוא מוציא זעמו על תלונות במעגלים אחרים. התורה, ובפרט ספרי המוסר כמו משלי בן סירא ופרקי אבות, הן הכלי המיטבי לאיזון נכון.

איני בקיא אם וכמה אפשר לשפר את הרבנות ומערך הכשרות בפרט, אך מדוע לא מחפשים ומוחים על שיפורים שבטוח אפשריים במערך הקבורה, בזק"א ובאלפי עמותת חסד שנותנות שירות ותרומות מוצרים בעיקר בחברה החרדית (כ'יד שרה' הגדולה וידועה)?! אפשר לשפר גם מערכות חילוניות, לא חסרה ביקורת על השמנת שבצה"ל ובמשטרה למשל, אבל בגישה הממלכתית-ציונית עדיין אלו זרועות חשובים ביותר של החברה הישראלית. אפשר לבקר מבפנים בכבוד עם רצון לשפר (וכך החוקה האמריקאית נוסדה על בסיס גישת נביאי התנ"ך), ואפשר לבקר בלשון הרע עד בגידה: 'וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ' (תהילים קו' 24), בדיוק כמו שעושים תנועות השמאל האנטי-ציוניות נגד צה"ל והמדינה.[2]

נניח שאפשר לשפר את הרבנות, אז מה ההצעות הממוקדות שלך לשיפור?[3] אתה יודע כמה מרוויח משגיח כשרות? אתה יודע כמה עולה לתפעל את מערכת הכשרות? אתה יודע כמה קשה ויקר להשיג בשר כשר ברוב הגלות וכמה אבותינו חירפו נפשם למצווה זו לצד רבות שנשכחות עד מאוסות בתרבות החילונית?

אך השאלה המקדימה שאופפת את הביקורת היא הידיעה למה בכלל צריך לשמור כשרות? אתה סתם שומר על זה בגלל שזו מסורת כללית ואתה בקטגוריה הכללית של מסורתי? האמונה היא מלשון אימון, ללא לימוד אימון ושינון, האמונה נודפת והחלל החילוני מתמלא ברעיונות הבל וריק:

מטרת השמירה על כשרות היא תחילה להיות עדין ומנומס בלשוננו (טהור וקדוש בתורה), המובילה לדאגה לאחר: 'הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת' (ישעיהו נח' 8), 'וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה' (ירמיהו טו' 19). הדרך כוללת כללי נימוס כמו מבן סירא לא' 19-17: 'אכול בנחת את הנתון לפניך, ואל תבלע לבל תמאס;[4] כלה ראשון לאכול כנכון, ואל תשאף כאיש לא ישבע, פן ידברו בך; בחברת רעים, אל תשלח ידך ראשונה לאכול ולשתות', לצד מודעות והשפעות אכילת האוכל:

• רחמנות וצער בעלי חיים;[5] לבעלי החיים הכשרים יש כלי דם בצוואר (בניגוד ללא כשרים) הגורמים להרדמה בשניות הראשונות,[6] 'ולוא תכה אם על בנים' (מגילת המקדש לב' 7-6);[7]
• נטילת ידיים וברכת המוציא/ראשונה[8] שלבד משרה נחת בשעת האכילה, ועם עוד סועדים מקנה כר לסעודה משותפת באווירה מאוחדת ולשיח נעים (מה שנשאר בעיקר בערב שבת וחגים)[9]
• הגבלה מבע"ח לא כשרים שמטמטמים אוטמים וגסים לנשמה[10]

גם לי יש ביקורת על ההלכה וכשרות הרבנות:

• הקפדה על מומים בחולין כאשר הפרושים הראשונים הקלו במומים בקודשים[11]
• אי-הקפדה על צער בעלי חיים (הכשרות הקונסרבטיבית וצוהר מתקדמות יותר), והדבר חמור כ'וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי' (ירמיה ב' 8)
• אי-הקפדה על שמירת ה'שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ' (ויקרא כב' 27) כי נקבע בהלכה שזאת רק במוקדשין ומתירים לחולין
• מהות החשיבות לשושלת הבן-דורית נחלשה עם העצמת הפרדת הבשר והחלב
• הכמות המסחרית חורגת ממהות והמוסר, שכן 'וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר' (דברים יב' 20), באזור המקדש אסור לאכול חולין, וראה למשל את הרב אסא קיסר

יש דתיים המנסים לפתוח כשרויות חלופיות לרבנות, כמו של צוהר ו'השגחה פרטית'. אף אם הם יהיו יותר יעילים, דברים כאלו מעלים שאלות גדולות, כמו טוב להקים מחדש מחתרות במרום צה"ל שאיגד כולם? האם דברים כאלו לא יעמיקו את ההבדלים ההלכתיים?

הכשרות הינו תחום חדש ביהדות, לפניו בתורה עד ימי התלמוד היתה הטהרה שכללה התרחקות של ממש בין שומרים ונאמנים ללא, אך זו כבר פסקה כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה ט' טו').

[1] השווה לצוואת יששכר ד' 3-2: 'איש תם לא ישאף הון מאכלי תאוה שונים לא יחמד בגד מחלצות לא ירצה; ימים רבים לא יקוה לחיות והוא רק לרצון יי יחכה'.

[2]  יש לציין שדווקא הבוגדים בימי בית שני היו הפרושים בראשות שמעון בן שטח: https://www.deadseascrolls.co.il/%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%93/120-statehood

[3] כתבה בעניין: https://www.kikar.co.il/252220.html , ודעתו של הרב אבינר: https://www.youtube.com/watch?v=Vz4wm7FNhp4

[4] צוואת יוסף י' 2-1 אף מורה כי: 'ועל כן ראו בני, את אשר יפעלו ארך רוח ותפלה וצום; וגם אתם אם תלכו אחרי הענווה וטהר לבב באורך רוח ותפילה, ותצומו בלב נדכה, ישכון בקרבכם ה', כי אוהב הצנע לכת', ואכן כך נהגו חסידים מעדת קומראן, יוחנן המטביל, חסידים בחז"ל (כגרוגרת רבי צדוק), וחסידים ומקובלים היום (זו למשל היה מאפיינו המפורסם של הבאבאסאלי). ויתור או המתנה עם אוכל מוזכרים כמובן כבר במקרא, החל מעבד אברהם שלא אכל עד שאמר דבריו (בראשית כגד' 33) – ומקרה דומה יש בטוביה ז' 12, עובר לנביא שחטא באכילה בשומרון שלמרות שצווה לא (מל"א יג').

[5] 'ועתה בני, הנני מצווכם, אשר תשמרו את מצוות ה' ותרחמו איש על קרובו, ותחוסו על כל, לא רק על בני אדם, כי אם גם על כל חי אשר לא ידבר' (צוואת זבולון ה' 1); 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' (שמות כג' 5); 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי' (משלי יב' 10) – וכך היה בלעם.

[6] ההלכה היהודית דורשת חתך בסכין חדה מאוד - כך שהבהמה לא מרגישה אפילו את החתך, מרוב שהסכין חדה. אחר שנכרת העורק הראשי - מאבדת הבהמה את הכרתה מיד ואובדן כל תחושה (כי הדם נשפך מן הראש ומטה) לכשתי שניות, היות והמוח לא יכול להמשיך לפעול בגלל חוסר חמצן, החל עם איבוד דם מינימאלי (33% מהכמות הכללית של הדם בגוף יוצא תוך 30 שניות ו-50% תוך 60 שניות). הפרפור הוא אינסטינקט של חוסר חמצן ושארית סידן – ולא מכאב (קשורה לפעילות האנזימטית בסיבי השרירים בעקבות מחסור בחמצן, ומחסור ב-ATP שמהווה מקור אנרגיה בתא, וכתוצאה מכך, חוסר יכולת בספיגת הסידן התוך-תאי. כלומר, הסידן הנותר בתא תורם להתכווצויות סיבי השרירים בצורה בלתי הפיכה עקב המחסור באנרגיה תוך-תאית.( ולמרות אנטומיה מדהימה זו, עדיין יש אנטישיות נגד השחיטה היהודית (והמוסלמית) בעיקר בארופה.

[7] 'ולוא תזבח לי שור ושה ועז והמה מלאות כי תועבה המה לי ושור ושה אותו ואת בנו לוא תזבח ביום אחד ולוא תכה אם על בנים‏' (מגילת המקדש לב' 7-5, מקביל לויקרא כט' 28); 'שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ' (ויקרא כב' 27) – אך לדיאבון ההלכה והרבנות לא שומרת על מצוות אלו (מסייגים זאת רק במוקדשין ומתירים לחולין); 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ'; 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים; שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' (דברים כב' 7-6).

[8] כחלק מלשון הודאה והכרת הטוב: 'ברשית משלח ידי ורגלי אברך שמו, בראשית צאת ובוא לשבת וקום, ועם משכב יצועי ארננה לו ואברנו תרומת מוצא שפתי במערכת אנשים. ובטרם ארים ידי להדשן בעדני תנובת תבל' (סרך היחד י' 15-13).

[9] wוהיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברכ בראשית הלחם והתירוש' (סרך היחד ו' 4-6). על טקסי הסעודות ראה גם בפרק 'סעודות ינאי לפי סרך העדה והברכות': https://goo.gl/kuoJEN

[10] החזיר הוא הדוגמא ההפוכה ש'אין תוכו כברו', בהיותו מטעה בחיצוניותו - מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה (מתוך 4 חיות שכתובות בתורה עם סימן כשרות אחד, לא נמצא עד היום בכל הציביליזציה, ולו חיה נוספת אחת), וטעמו שומני שגם החלב נאסר בגלל יתר תענוג. לכן זהו שמו: חי-זר, חיה לא מוכרת, בעלת התנהגות מבחילה (כולל מינית), ואין מאכל שלא נכנס לפיו. יונקים כשרים הם בעלי מחיצה טבעית מחומריות האדמה (פרסה, בניגוד לשקצים הצמודים אליה), ואת מזונם הצמחוני הם אוכלים בפחד, במקום מסתור לאחר ליקוטו (העלאת גרה), למול הטורפים.

[11] 'היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראה שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושואלים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם' (סוטה מח' בתרגום מארמית, וראה גם מעשר שני ה' טו'. התיקון נעשה לפי מגילת המקדש לד' 6).

• קודם
• הבא