הסברים לשואה

הסבר תורני לסיבות השואה

לזכר יום הקדיש הכללי (עשרה בטבת) לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע, מוקדש מאמר שמציג תשובות תורניות בגובה עיניים לקושיות על השואה – סיבתה ואסונה הקשה מכל, למרות מחסום הכאב הנורא.

ההקשר ליום הקדיש הכללי, הוא, להבנת מהות ומטרת הצום – הרקע והסיבות לחורבן, ללמוד כדי להימנע בימינו ולעתיד: "תּוֹרַת חָכָם, מְקוֹר חַיִּים--    לָסוּר, מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת." (משלי יג'), כפי שהתחיל המצור של נבוכדנצר מלך בבל בחורבן בית ראשון, כק האנטישמיות שגברה באירופה והפוגרומים, התריעו ולעזוב את הגלות המרה, ולחזור לציונות בבניין מדינת ישראל.

שלוש תובנות-תשובות נפוצות יש לבריות, ובעיקר ליהודים חילוניים, על הסיבה שקרתה השואה:

$11.    אין תשובה והסבר על הסיבות לשואה ועצם היותה כה חמורה.

$12.    אין קשר לאלוהים. הורע מזלנו וקמו רשעים להורגנו.

$13.    השואה, כמעשה הלאומי האכזרי בהיסטוריה, מוכיחה שחלילה אין אלוהים.

לפני התשובות שיציג המאמר, יש להתבונן בשאלה ההיפותטית: מה היה קורה אילולא לא היתה מתרחשת השואה האיומה, תוך בחינה היכן ואיזה סוג היו ממשיכות הקהילות היהודיות באירופה (שרובן כבר היו מתבוללות ולא עושות עלייה לארץ ישראל)?

http://www.tsedek.com/1/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94

שאלה הכרחית נוספת היא, שסותרת במפורש את שלושת התובנות החילוניות לעיל, היא שאם השואה נכתבה כחוזה-הסכם וכנבואה-אזהרה כבר בעבר הרחוק, הרי שאם היא אכן קרתה באופן שתואר, הרי שהיא מוכיחה את הסנקציות של ההסכם ואזהרות נבואות התוכחה.

במאמר זה יוצגו המקורות שאזהרות ונבואות התוכחה היו כתובים במפורש, קשים לקריאה: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם-ה'; וּכְפַטִּישׁ, יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג'), – אך לא כפי שקשה המציאות שקרתה: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם-ה', כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, צִיּוֹן" (ירמיהו כג'), וכל המתעלם מאלו, זאת בין מחמת בורותו בתנ"ך, או התחמקותו להתמודד עם האמת התורנית אבסולוטית שאינה משאירה מקום לספק, אלא שתלוי ברצון הלימוד והידיעה.

תבנית המאמר כתובה כמענה לספרו של ויזל אלי; בין שתי שמשות (תשל"ב), אך אין צורך לקרוא את ספרו, שכן הקטעים רלוונטיים מהספר מצוטטים לפי העניין, באמצעות דיון שו"ת תנכ"י: "צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב'), ולפיסדר עמודי הספר. הספר נבחר נוכח דבריו הקשים של המחבר נגד הבורא והנהגתו (כדי לייצג נבוכים שאינם יודעים את הסיבות ומעלים האשמות כלפי שמיים).

בעמוד 9, כותב המחבר על מקובל שהסתופף בצילו טרם ימי השואה: "לילה לילה היה קם בחצות ושם קמצוץ של אפר על ראשו. בקול נמוך, ביושבו על הארץ, היה מקונן על חורבן בית המקדש ועל ייסוריה של השכינה, שיצאה אף היא לגלות עמנו, כמונו. צעיר הייתי מאוד ולא יכולתי להעלות בדעתי שהמקדש עתיד להיחרב שוב, במהרה, ששה מיליון פעמים". המחבר מנסה להראות את הצער של רבו, ואת האכזבה שלא מומשה להקמת בית המקדש, על אף הקווי דמיון בין הרב לדניאל פרק ט': "וָאֶתְּנָה אֶת-פָּנַי, אֶל-אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים, לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה, וְתַחֲנוּנִים--בְּצוֹם, וְשַׂק וָאֵפֶר", אך רב השוני מהדמיון: דניאל התפלל לשוב לתורה לפי דברי נביאים ולחזור אל תורת משה:"כִּי מָרַדְנוּ, בּוֹ.  וְלֹא שָׁמַעְנוּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ--לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ, בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.  וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עָבְרוּ אֶת-תּוֹרָתֶךָ, וְסוֹר, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ; וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים--כִּי חָטָאנוּ, לוֹ." יתר על כן, בעוד דניאל הוסיף: "וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ", שהוביל לבנייה עירנו בה יושבים אנו בזה היום, רבו של המחבר לא נקט בפעולות, על אף שבתקופתו, יחסית לתקופת דניאל, היתה התעוררות גדולה של הציונות. מדוע המחבר לא מזכיר פעולות יותר ראויות לאותה השעה, כגון כתוביו של רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) כנגד ההתבוללות שפשתה בדורו (בתחילת ימי ההשכלה): "שהמון העם, רובו ככולו, אין עיניהם כי אם להתדמות לבני נכר ללכת בחוקותיהם", עד כדי נישואי תערובת. וחטא של בנות הנכרים: "והיא שהחשיכה את עיניהם של ישראל בבית ראשון, והוא מקור הרעות העצומות שהשיגו את אבותינו גם בבית שני, והיא שהכריתה זרע ישראל מארץ ספרד. צדיק הוא ה' וישר משפטו, כאשר הצדיקו עליהם הדין חסידי דור הגירוש וחכמיו".

בעמוד 28, כותב המחבר על: "העם אשר נבחר פעמים רבות מדי לשאת בייסורים רביםמדי". תמה אני, אם בהקבלה, חושב המחבר שתפקידו של לוחם בסיירת מובחרת בצבא, צריך להיות דומה לתפקידו של אפסנאי למשל? והאם משניהם מצופה אותם ייסורים, ועל זה הדרך רמה מוסרית, אתית, דיגום הציוד והמקצועיות? האם המחבר מצפה שלשניהם תיארך אותה תקופת מסלול הכשרה?           עמוס בנבואתו בפרק ג': "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.", וכך גם ממשיל הנביא ישעיהו את עם ישראל בגלות, כשאול ענבים ישן, שלאכילה כבר אינו טוב, אך לסחיטה ליין הוא טוב. וכן מדרש על זיתים, שכמו עם ישראל אור לגויים, כך הם לאור המנורה, וכדי להוציא את השמן למאור, צריך להכות את ענפי העץ, ולסחוט את הזיתים.

עוד הוסיף המחבר: "תפילות חינם. דמעות חינם. העתירה ולא הועילה ולא כלום. אלוהים אטם את אוזניו". והמחבר צודק, שגם ישעיהו ניבא בפרק א': "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  טזרַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  יזלִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה." ומוטב היה לפשפש במעשים, לבדוק כיצד לתקנם, כפי שעשו באבל חורבן בית המקדש הראשון: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-ה'." (איכה ג'). והוסיף הנביא יחזקאל (פרק כ'): "והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים: נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".

בעמוד 32, כותב המחבר על צביעותם של העמים שלא הפנו מבטם לשואה שהתמקדה בעם ישראל, ופניהם בפאן הלאומי היו נשואות לבעיות המלחמה ותוצאותיה, ופאן החברתי ליצירותיהם והנצחת עצמם. אך זוהי תוצאה ישירה של ההתבוללות, אשר עזבו היהודים את אלוהי אבותם: "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה', אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי, וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם, בְּיַד-שִׁישָׁק. ווַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי-יִשְׂרָאֵל, וְהַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, צַדִּיק ה'." אך המתבוללים לא שבו, גם כשקראו להם הרבנים, אלא אדרבא, היו מטיבים בהם אשמה. "וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם, כִּי אֲנִי ה', יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל. זבְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (בַכַּף) תֵּרוֹץ, וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל-כָּתֵף; וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל-מָתְנָיִם." אך צודק המחבר, שכבר הודיענו הנביא ישעיהו בפרק מ': "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ; הֵן אִיִּים, כַּדַּק יִטּוֹל." והזהירנו עזרא הסופר: "וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל-תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל-תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא-תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם, עַד-עוֹלָם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וַאֲכַלְתֶּם אֶת-טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם, עַד-עוֹלָם" ובכל זאת ביקשו רבים מהעם להתבולל ביניהם ולראות במולדתם מולדתינו. וכותב בעל ה"אור שמח" בספרו "משך חכמה", שנדפס בשנת תרפ"ז, למעלה מעשר שנים לפני מלחמת העולם השניה:"הישראלי בכלל ישכח מחצבתו וייחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם, ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלופו, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה' אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים".

והנה ההיסטורין פרופ' בנציון נתניהו, מגלה כי התגלגלות דומה כזו חלה בימים טרם גירוש ספרד, ולא כמפורסם שהאינקויזיציה הענישה את היהודים שלא רצו להתבולל, אלא להפך, היא חלה על יהודים שהתבוללו, כעשרים שנה לאחר מכן, מאחר והנוצרים לא האמינו וקיבלו אותם כנוצרים. ורעיונית רוחנית, עונשם בא עליהם בגלל התבוללותם, ולא בגלל יהדותם.

בעמוד 37, כותב המחבר: "שעל כן אי אפשר להשיג את מהות השואה אלא בבחינת מסתורין". וחולק אני על המחבר, שהרי ניבא ישעיהו (פרק מה'): "לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ--לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב, תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי; אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים" ; ואכן השואה היתה צפויה וידועה לכל שעיניו היו פקוחות באותן שנים שקדמו לה: "אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה. כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה', דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" )עמוס ג'). אמנם לא נטען שבכוח שכלינו להבין את המאורעות וסיבותיהן, אך אל לנו להתחמק אם קשה הדבר, אלא לדרוש את האמת: "אַנְשֵׁי-רָע, לֹא-יָבִינוּ מִשְׁפָּט;    וּמְבַקְשֵׁי ה', יָבִינוּ כֹל" (משלי כח') ומוזכר במאמר זה מקיצת עוונותינו בגלות.

בעמוד 38, כותב המחבר: "מדוע נבחר עם זה להיות הרוצח ועם זה – לקורבנו?" ומבלי להרחיב בהשוואות הרבות המצויות בין גרמניא לעמלק, יצוין שהיו זיהויים על גרמניא כזרע עמלק, החל מהתלמוד ועד להגר"א (אף על פי שהעם כנראה נכחד, ישנה חזקת עמלק – האוחזים ברשעותם כנגדינו). העיתונאי רוברט וולטש כתב בזמנו בשנת 1933:"הם (היהודים) חשבו שהדבר החשוב ביותר הוא שלא יוכרו כיהודים. היום הם מואשמים בבגידה בעם הגרמני: העיתונות הנאצית מכנה אותנו 'אויבי האומה', ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זה נכון שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שהם בגדו בעצמם וביהדותם. משום שהיהודים לא נשאו את יהדותם בגאון, מפני שרצו להתחמק מהשאלה היהודית, הם מוכרחים לשאת בעול האשמה של השפלת היהדות". ובכל דור קמים עלינו לכלותינו: כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן;    וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.  עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד;    וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.  אָמְרוּ--לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי;    וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.  כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו;    עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
פג,ז  אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִי  " (תהילים פג'):

" אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם;  {ס}  חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ,  {ר}
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.  {ס}  יחצוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;  {ר}
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ.  {ס}  יטוַיַּרְא ה', וַיִּנְאָץ,  {ר}
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו.  {ס}  כוַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם--  {ר}
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם:  {ס}  כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה,  {ר}
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם.  {ס}  כאהֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,  {ר}
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;  {ס}  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם,  {ר}
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.  {ס}  כבכִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי,  {ר} "

ותבוא עליהם רשעותם: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדו יקום ונקם ישיב לצריו". (שירת משה, ספר דברים).

בעמוד 48, כותב המחבר על רבו מבורשא שהיה: "מכה על חזאו ומתחנן לפני אלוהים כי ימחול לו עוונותיו. מוטרד, חקרתי את סבי: הכיצד? האם עבר הרבי על חוקי התורה?" ומבלי להתייחס פרטנית לרבו וסבו של המחבר, אציג את החטא הגדול של החרדים באותה התקופה: במאות שנים האחרונות היו ניסיונות גדולים ורבים לקרוא ולהעלות ארצה לישראל. מעטים שמעו לקריאה והצטרפו לשיבת ציון. למרות שהוא הוא החזון והגאולה אליהם מתפללים ("בחר ה' בציון, היווה למושב לו"), ניתקו את זאת מאורח החיים של מעשה בפועל. חלקם מסיבה "דתית" שמקורה במדרש המעוות תורה על הפסוק בשיר השירים ב' ז', שכביכול נשבע עם ישראל לא לעלות לארץ הקודש (כתובות דף קיא)[1]. העונש של חטא זה מצוי בנבואת ירמיהו (פרק כט'): "כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה:  כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ:  וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם:  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה' אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה': ", וכן:"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל:  כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.  לו,כגוְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה', נְאֻם אֲדֹנָי ה', בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל לו'). כמו כן, החרדים גם לא לקחו חלק מהחייאת השפה העברית: חידשו את השפה העברית – שהיא חלק עיקרי בגיור (נחמיה יג'): "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִיםלְדַבֵּר יְהוּדִיתוְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם".

בעמוד 48, מונה המחבר את חסרונות הקהילה, אך גם את יתרונותיה: " יהודי סיגט..מוכנים היו תמיד לתת מכל אשר להם: לבתי מדרשות, לחולים, ליתומים, להכנסת כלה, לזקנים חסרי כל, למגורשים מבתיהם, ליורדים מנכסיהם." והריני גאה לחזק את שמירת אחד העיקרים: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  חכִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  טהִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  ינָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. ".

בעמוד 50, מספר המחבר סיפור יפה שקרה בין רב לכופר ביישוב: "אותי אינך אוהב, אך אוהב אתה את כלבך. מכאן שאתה מסוגל לאהוב. וזה העיקר." וכך היתה החסידות באירופה מחפשת את הטוב אצל הרשעים, כליקוט רפ"ב: "דַּע כִּיצָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל.יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה  ". וסיפור דומה יש על רבי יצחק מברדיצ'ב, המכונה סנגורם של ישראל, כאשר פגש יהודי אוכל ביום כיפור, ואמר לו: "ידוע לך שהיום יום כיפור?" וענה לו: "הן". "וידוע לך שאסור לאכול ביום זה", וענה לו: "הן". "וידוע לך שאיסור זה הוא כרת", וענה לו: "הן". ופנה הרב אל הבורא ואמר: "ראה את בנך ישראל, אף שעושה עברה קשה זו, הרי שהוא שומר את שפתיו לומר דברי אמת".

אך כואב אני על שנאת החינם שהתחילה נגד בני צדוק הכוהנים מימי בית שני, וסימניה ניכרו בתקופה קודם השואה בין בחסידים למתנגדים-ליטאים, ביריות לשון רע בין וילנא לקייב.

בעמודים 67-68, מספר המחבר על לימודם בתלמוד. אך תמה ומוחה אני על מדרשים מעוותים בתלמוד, אחד שפי שצוין לעיל (לא לעלות בחומה) ונוסף, קשה ממנו, בו חושבים עצמם חכמי התלמוד שגברו על המחוקק העליון, בקביעתם: "ניצחוני בניי, נצחוני בניי", בניגוד לדרך צניעות התורה, ופרט לאמור בירמיהו יג': "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל-תִּגְבָּהוּ:  כִּי ה', דִּבֵּר.  תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד".

בעמוד 75, מספר המחבר על הקושי והויכוח האם לצום בגטו. ואשווה לפסוקים אלו: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  דהֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ההֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'" (ישעיהו נח'), וכן: "אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--אָז, טוֹב לו" (ירמיהו כב').

בעמוד 78, מתגונן המחבר: "אנחנו חטאנו? וכנגד מי? במה?" ולמרות שרבים לא נוהגים לעשות בשאלה זו, ולבטח קשה להם לשמוע את האמת, אדרש אליה כאן בקצרה: העונש הוא קולקטיבי על עם ישראל, הכולל גם צדיקים[2]. הסיבה לעונש היא משלוש עברות עיקריות: התבוללות (כולל נישואי תערובת) שאחריה אי קיום ברית מילה, ושלישית - אי עלייה לארץ.  

התורה מדגישה על חשיבות שלושתם, החל מתקופת אבותינו שנזהרו באלו מאוד, עד לעזרא הסופר שהטיח בנישואי תערובת בפניי העם מפני שואה: ".הֲנָשׁוּב, לְהָפֵר מִצְו‍ֹתֶיךָ, וּלְהִתְחַתֵּן, בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה:  הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ עַד-כַּלֵּה, לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.[3] ", ומלאכי פרק ב': " בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם:  כִּי חִלֵּל יְהוּדָה, קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל, בַּת-אֵל נֵכָר.  יביַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה, עֵר וְעֹנֶה, מֵאָהֳלֵי, יַעֲקֹב; וּמַגִּישׁ מִנְחָה, לַה' צְבָאוֹת.", ואצוטט את החידושים המדהימים והנוראים בעניין ממגילות קומראן: " והנני אומר לך מראש כי לא ישמרו בני ישראל את החוקה הזאת, ולא ימולו את בניהם על פי כל החוק הזה. (לט) כי בבשר ערלתם יחדלו מולת בניהם, וכולם בני בליעל יניחו ערלת בניהם כיום הולדם. (מ) וקצף גדול יצא על בני ישראל מאת פני אלהים, על אשר עזבו את בריתו ומדברו סר לבבם. (מא) ויכעיסוהו וינאצוהו לבלתי שמרם את האות הזאת כחוקתם, ותהי להם עורלה ככל הגוים, למען יאבדו ויכרתו מן הארץ. (מב) ולא יהיה להם עוד מחילה וסליחה למחול ולסלוח להם על כל עונותיהם על דבר המרי הזה עד עולם. " (ספר היובלים פרק טו').          " ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם, לבל יתנו מבנותיהם לגויים, ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה' היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה. (כ) כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר. (כא) ובגלל התועבה הזאת, כי יהיה לאיש אישה מבנות הגוים, או כי יתן איש אחת מבנותיו לאיש מכל הגוים, יבואו נגע על נגע וקללה על קללה וכל פגעים ונגעים וקללות. (כב) וכי תעשה את הדבר הזה, והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן העושים תועבה והמטמאים את מקדש ה', והמחללים את השם הקדוש, ענוש יענש כל העם יחדו בעבור כל הטומאה והתועבה הזאת. " (ספר היובלים פרק ל').

" ודעו לכם בני, כי באחרית הימים יעזבו בניכם את תומתם, וידבקו באהבת בצע לא תדע שבעה, ויעזבו צדק ויקרבו למזימה, ויזניחו את מצוות ה' וידבקו בבליעל. והמה יעזבו את עבודת האדמה, ויתורו אחרי עצותיהם הרעות, ויפוצו בין הגויים והיו עבדים לאויביהם. ואתם הגידו כזאת לבניכם, למען אשר אם יחטאו ישובו מהרה אל ה'. כי הוא רחום ויגאלם להשיבם אל אדמתם " (צוואת יששכר, ו').

והוראות אלו ניתנו עוד לאבותינו, החל מאברהם שציוה את אליעזר עבדו: " וְאַשְׁבִּיעֲךָ--בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי " )בראשית כד')

ועל יעקב אמרה אימו: " וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ-           -לָמָּה לִּי, חַיִּים. ")בראשית כז')

והרבה טועים כי משה רבינו התחתן עם גויה, שלמעשה היא צאצא של אברהם אבינו: " וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.  בוַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן " ( בראשית כה') ומשפחת הקיני התגיירה וקיבלה לשכה בגזית בית המקדש.

וגזרתם של הילדים התמימים נגזרת מתקופה מתמשכת של ארבע דורות: " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי " (הדיבר הראשון), המעידה עד כמה ארך אפיים הבורא, ועוד שאיננו רואים את העונש באותו הדור: "אֲשֶׁר אֵין-נַעֲשָׂה פִתְגָם, מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה; עַל-כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי-הָאָדָם, בָּהֶם--לַעֲשׂוֹת רָע.  ח,יבאֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת--וּמַאֲרִיךְ לוֹ" (קוהלת  פרק ח').

וכל אלו לא רק שהיו מוזהרים וידועים: "ִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה. כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה', דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" )עמוס ג'), אלה אף מחו נגד הרבנים והמסורת התורה הישנה לעומת ההשכלה המודרנית, והתנגדותם להתבוללות, כתנועת הבונד. "וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה', בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם, וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶםאַנְשֵׁי מִסְפָּר, מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר--לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת-כָּל-תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'.  " (יחזקאל יב')

בעמוד 137, מציג המחבר פסיקה תורנית לטעמו: " הצעירים צידדו במרד, הוריהם היו נגדו. לבסוף, נסוגו הראשונים. 'שמע בני מוסר אביך', כתוב בתנ"ך. עליך לכבד את רצונו". אינני מסכים עם פסיקה זו, שכן ההיקש מהפסוק למקרה אינו מתאים וקרוב. אדרבא, במקרים של טעויות או עבירות של ההורים, אין לשמוע בקולם. כך למשל, הלווים זכו למעמדם: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע:  כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ." (דברים לג'). אך הטענה העיקרית המזויפת של הסופר, היא שהחברה החרדית לא לומדת בכלל תנ"ך[4], כי אם רק גמרא הלכה וקבלה, ולכן זה עיוות לספר כאילו חרדי יודע מה כתוב בתנ"ך, ועיוות גדול מכך, שאסור לחרדים ללמוד הלכה (יישום למעשה) מתוך כתבי התנ"ך ישירות.

בעמוד 141, מתאר המחבר אירוע מצמרר: "חיוכו המבועת של אותו עולל, שנתלש מבין זרועות אמו כדי שיהפוך לאבוקה בוערת". אך אלפי לפני כן, נכתבו גם אזהרות לבני ישראל (בפרשת הקללות של ספר ויקרא ודברים) אך רבים מתעלמים מהם. וחלקם אף קרו, כגון: "יְדֵי, נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת--בִּשְּׁלוּ, יַלְדֵיהֶן" (איכה ד').

בעמוד 142, מביע המחבר את דעתו: "רק נגד התשובות אני מתקומם, ואין זה חשוב על מה הם מיוסדות.", ואני מבין את תסכולו של המחבר, אך התשובות הם שמזהירות אותנו מחטאים חוזרים אלו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.  בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם,  בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" (שירת משה).

גם לי יש שאלות למחבר: על עמים אחרים שנרצחו אכפת לך? אז למה על רוב העם שבחר להתבולל ולהמיר את דתו אתה מקונן? למה טפל או עיוות שהפך לעיקר בתורה מסתכם לארבע אמות של הלכה ודקדוקי עניות? למה לא עלו ארצה, הרי הנאצים הכריזו על כוונותיהם בכל צורת הבעה אפשרית, ואף עודדו יציאה מארצם? ובכלל – "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה" (איוב לח') לקבע הטחת אשמה השמיימה ולא לעצמנו, לעברינו ולחינוך נכון של הדור הבא?

בעמוד 145, מטיח המחבר אשמה בגויים על אדישותם: "בלונדון ובוואשינגטון, בבאזל ובשטוקהולם, היו 'החלונות הגבוהים' מעודכנים במידע לגבי כל משלוח אשר הסיע את מטענו האנושי אל נוף האפר, אל ממלכת העשן. " ויבוא יום כולם: "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ " (יואל ד'), " כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי ה', בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב.  כח,כווְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח:  בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים, בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם--וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. "( יחזקאל כח').

בעמוד 156, כותב המחבר את דעתו: " כי ככל שאני מזקין יודע אני יותר ויותר שאין אנו יכולים לעשות הרבה בשביל המתים. המעט שאנו יכולים לעשות למענם – ואולי למענינו אנו, קודם כל – הוא לעזוב אותם במנוחה". ואכן זה ציווי: "בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם:  לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם--לָמֵת." המתים הם בנים של האל העליון היחיד והנצחי, ואין לנו להגזים או להאריך במנהגי אבלות.

אסיים את תגובותיי בשבח למחבר, הפועל נמרצות כנגד הצר מאיראן שעומד נגד עם ישראל בדורינו, אך "הלא ידעת אם לאשמעת" (ישעיהו מ') היו לעם ישראל צרים בכל הדורות שבאו לכלותינו, אך הם רק כלי ביד ה': "כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתיּדֹתֵיהֶם {וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם} שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר {כַּבִּיר} יוֹשְׁבִים:  וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשֹּוֹר עַל מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ " (ישעיהו י') - כלי כדי להשיבנו לתורתו ולחיים: "לוּ--עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;    יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;    וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי"(תהילים פא'), "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.   וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.   וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.   וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם" (ויקרא כו').

וברור לכל שאין בדברים אלו מענה מלא. שישנם סיבות וכללי הנהגה יותר מורכבים, והנה כמה נוספים לרוצה להרחיב ולהתעמק:

נבואת יחזקאל (פרק כא'):

 וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.   ז בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ
אֶל-יְרוּשָׁלִַם, וְהַטֵּף, אֶל-מִקְדָּשִׁים; וְהִנָּבֵא, אֶל-אַדְמַת
יִשְׂרָאֵל.   ח וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה',
הִנְנִי אֵלַיִךְ, וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ; וְהִכְרַתִּי
מִמֵּךְ, צַדִּיק וְרָשָׁע.   ט יַעַן אֲשֶׁר-הִכְרַתִּי מִמֵּךְ,
צַדִּיק וְרָשָׁע; לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ,
אֶל-כָּל-בָּשָׂר--מִנֶּגֶב צָפוֹן.   י וְיָדְעוּ, כָּל-בָּשָׂר, כִּי
אֲנִי ה', הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ:  לֹא תָשׁוּב, עוֹד.

וכן כתוב בישעיהו (פרק נז'):

 הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.

והסבר על הסיבות למצב זה בפרק נג', שראוי לעמוד על פירושם ומשמעותם:

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  זנִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.  חמֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.  טוַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.  יוַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ ה', בְּיָדוֹ יִצְלָח.  יאמֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. 

ובספר תורת משה, בשירת האזינו, כתוב על כפרת הארץ הקדושה לאחר שתטהר מטומאתה:

 הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

וישנם הנהגות הכוללות עונשים קולקטיביים:

הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח, מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, הָיָה קָצֶף:  וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲו‍ֹנוֹ. (יהושוע כב')

תיאור הקללות והעונשים, בדומה לזוועות שקרו בשואה, מפורט בפרשת בחוקותי של ספר ויקרא וכן את פרשת כי תבוא של ספר דברים.

למצער גם היחס של כמות הניצולים מול כמות הנרצחים בשואה, דומה וחוזר לפי מדרש שכתוב בספר 'קדמוניות המקרא' על מכת חושך בא מתו רוב בני ישראל ורק המעט זכה ונגאל ויצא, ויתרה מכך – מפה אנו למדים שהיחס הפרופורציוני בין השנים שהיינו עבדים במצרים לכשבוע שבו היה מכת חושך, תואם לאלפי השנים של גלות בית שני, ומספר השנים המצומצם של שואת חושך ארופא (ובעזרת ה' לאחר שספגנו ממכתו של בני חם וגם מבני עשו, יגאל אותה בימינו במהרה אמן.

מצגת לזכרם:  http://www.esnips.com/doc/af8ea9b3-fec9-4eae-8923-94ba1ff40f84/_SEEMS_IMPOSSIBLE

לחזרה לרשימת המאמרים על ציונות באתר זה לחץ כאן.

הערות השוליים (המקורות, הרחבות והסברים מפורטים):

• קודם