תהליך הגאולה של עם ישראל כמדינה מתפתחת, ניתן לזיהוי ולהערכת מצב ומיקום,  בעיון השוואתי של שלבי הגאולה הקודמים: מימי שלושת המלכים הראשונים לקראת בית המקדש הראשון, וימי שיבת ציון (ייסוד בית המקדש השני).

אפשר לסכם בהכללה גסה שימי שאול המלך היו ניסיון להיות ככל הגויים, מאיחוד השבטים ועד למשטר דומה (מלוכה אז ודמוקרטיה היום), לצד פוליטיקה צרה של אגואיזם וקנאות גוברת כאשר לא נדרש התקרבות לה'.

בימי דוד המלך היו שלבי ייסוד וחיזוק השלטון בישראל, יחד עם איחוד העם ובירת הקודש, עובר לקניית קרקעות רגישות ועד לסידור לווים ומשמרות כוהנים בחצרות המשכן אל הכנות מקדימות לבניית בית ה' להשראת שלום עולמי, שהרי הוא שדרש את ה' בכל לבבו, וגם פעל בממלכתיות תורנית.

הפסגה בימי שלמה המלך היתה בתקופת שלום עולמי (יודגש כי שתי אימפריות גדולות בנו/אישור את בניית בית המקדש, אך במקביל גם כאלו הרסו אותו, וכן האימפריה הבריטית נתנה את הצהרת בלפור שמקבילה להצרת כורש)[1].

בתקופת שיבת ציון היה ממלכתיות וציונות של מעטים שבפועל עשו עלייה וחזרו למקורות, ובהמשך התרבו המחלוקות ההלכתיות בין זרמים בעם ישראל, בכללן בנושאי טהרה וטומאה ובית המקדש (שכבר בדורינו תחום זה לא רק שאינו בספרות הלימוד, אלא הוזנח כלחלוטין ברמת השמירה ההלכתית).

זיהוי תהליכי גאולה עוזרים בהבנת מצב האומה ופשר האירועים שחלו בדורות האחרונים, שבסיסו מהתנ"ך שמקנה גישות ותובנות במישור הלאומי, עת שההלכה זנחה וצמצמה מישור זה בגלות. עיקרי התובנות מאזנות בין ציונות מעשית לציונות מדינית[2], לצד ערכי המשפט והמוסר, החל ממשפט שווה והוגן (גם לגר, אך מאידך אינו זכאי לתנאי זכויות אזרח ועבודה שווים), וכן בכללי המסחר והאמת הכללית בחרה מוסרית, ועד לשמירת השבת הפרטית והעירונית.  המשפט מהווה חלק ומשתלב עם הציונות הלאומית, שבו מתפתח המשפט הבינלאומי, וכן דרכי ההוכחה וההטפה לאומות האולם שטועים, ויש להשיב להם בתשובות מארבעה מישורים: צדק לאומי, צדק היסטורי, צדק תורני וצדק בטחוני.

התשובה לשאלה – מהו הפתרון התורני למצבים אקטואליים? מתבטא כיום בפלורליסטיות דעות דתית, שלכאורה פורה ומרחיב דעות ובחירה בין אפשרויות, אך הפרשנות הישירה מהתנ"ך הצטמצמה. לכאורה, אילו תחילה היינו עוסקים בבירור יסודי אמונה, שטבעי שלא יענין וירתק את המאמינים המשכילים, אך בכוחם ליצור קונצנזוס רחב לבסיס אמוני שאר בונה דעת רבים נכונה. למשל, המחלוקת בין המדע לתורה: גיל היקום, תהליכי מאקרו אבולוציה, דינוזאורים וכדומה, נתפסים אצל חילונים כאמת מדעית מוחלטת ובסיסית. ואילו למצער, רוב הדתיים זונחים תחום זה, והמיעוט נותן לו פרשנויות שונות וסותרות בינם לבין עצמם, שחלקן אף מצדיקות את תיאוריות כופרניות שמרחיקות מבסיסי האמונה לרבים.

לתיקון הדעות יש כללים, מעבר לאינטלקטואליות המודרנית. הסגנון האמוני לכך הוא בפסגת שירת ידיעת ועבודת ה' בעולם, פרסום ניסיו לעם ישראל, ולא פחות: את חוקי הצדק והמוסר האמיתיים בעולם, שכולל כאמור, את המישור הציוני.

אף על פי כן, במצבינו הנוכחי בתהליך הגאולה, עדיין האנטישמיות והרוע הם שעודדו את רוב העלייה לישראל וחיזוק וחזרה למסורת. נגזרת מזה הוא עיקרון התשליל, שאם היהודים לא חפצים וממשים ציונות, הרי שנשלח עם אחר (הערבים בדורינו) לבקש את הארץ לידיו, ו/או להכות בנו. טבעו של עמינו, שבעת קרב ולחץ הגויים אנו חוזרים ומתאחדים בדעות התורניות, ומתקרבים לה', אך לעומת זאת, בימי שגרה, ההעלם מתרבה, ודעות שונות ומשונות, הן כפתרונות פוליטיים וציונים, מקבלים חיזוקים וטענות משכנעות, בעיקר את החילונים ואת שלא מתאמנים באמונת מישורים אלו.

כך או כך, נראה שכבר שכמחצית משלב המהלך הגאולי כבר קרה, הרי שהוגי ומפרשי נבואה זו (אלקלעי וקלישר) כבר חזוה יפה (טרם זמנה): הציונות המעשית הינה שלב ראשוני ומחייב וטרם בוא הגאולה הניסית השמימית[3], ועוד פירוש דקדוקי[4] נכון על משמעות 'תשובה' לאומית – מלשון-שורש 'שיבה' לארץ. כך גם גדולי הציונות  חזרו בתשובה ציונית-לאומית[5] בלבד (ללא תשובה דתית). ובנתוני מספרים, כבר יש רוב יהודי במדינת ישראל לעומת מדינות אחרות, אך עדיין רוב היהדות פזורה בגלות.

ציונות מדינית: החל מהצהרת בלפור בלפור, השתחילה את גאולת הציונות המדינית, עובר לבעיקר הכרזת האומות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (29/11/1947) והכרזת העצמאות בהקמת המדינה, סיפוח מזרח ירושלים ורמת הגולן, וכן בהסכמי אוסלו האחרונים שלמרות שלא קידמו את המצב המשפטי באיו"ש, אינם פוגעים בירושלים, ויתרה מכך, צוין בהם הסתייגות שאין בהם כדי לקבוע זכויות משפטיות או היסטוריות, כי אם רק צבאיות. המחלוקת הגדולה שעל הפרק עומדת על סיפוח יהודה ושומרון לשטחה של ישראל או מסירתו לפלסטינאים למדינה עצמאית משלהם.

אך לציבור חילוני או דתי שעסוק בארבע אמות של הלכה גלותית, אין בירור או חיבור לשאלות דומות, כגון הנושא הפוליטי החדש - הצורך בבית מקדש (שהדעת הרווחת שקורבנות זה חזרה לעולם קדם משונה[6]).

היהודי בדורינו אינו מכיר את היהדות של אמצע בית שני, כשל מגילות קומראן ועיקריה. אינו מכיר ומקיים את הטהרה הנדרשת, וצריך להתמודד עם טהרות מוסריות בין לאומיות (זכות עם כבוש לעצמאות), למול זכות לאומית בסיסית וצדק פשוט.



[1] ולכן נראה שתמיכת אומות העולם היא חלק מבניין הבית, אך בתחילת הדרך הראשונית העיקרון "עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב" חל כפשוטו, אם כי כנראה משנה מובן באחרית הימים.

[2] אף שאלו היו מושגים שגורים בתחילת הציונות המודרנית, ואילו כיום מוגדרות כציונות ממלכתיות דמוקרטית עד ליברלית, למול גישת השכנוע בצדקת הדרך ועד התיישבות בהיאחזויות ומאבק מקומי עד לימין קיצוני.

[3] מלאכי ג': "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא--אָמַר, ה' צְבָאוֹת."

[4] תואם במקרה לכתוב במגילת ברית דמשק (Col. XVI): "האיש על נפשך לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק".

[5] בעקבות 'עלילת דמשק': מונטיפיורי, משה הס. בעקבות 'סופות בנגב': רוטשילד, מוהליבר, לילנבלום, פינסקר. בעקבות 'פרשת דרייפוס': הרצל.

[6] מרדכי קפלן (1983-1881), מייסד התנועה ליהדות מתחדשת ("הרקונסטרוקציוניסטית") ביהדות ארצות-הברית, כאשר במסגרת תפיסתו התאולוגית שדגלה ברציונליזם ובצורך להסיר מהדת היהודית סממנים על-טבעיים ומיסטיים, ראה לנכון למחוק לחלוטין מסידורו כל זכר לעבודת הקרבנות.

כניסות: 1482
קטגוריה: ציונות עידכון אחרון ב-שלישי, 19 יולי 2016 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

באתר זה אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ ללא צורך בציון המקור